למה מתביישים לפנות לטיפול

מאת סיון זיידל-מדר, פסיכותרפיסטית בכירהלהיות נזקק לעזרה זו הרגשה לא נעימה. ילדים קטנים בטוחים שיכולים לעשות הכל לבד. הם רוצים לעשות לבד. "אל תעזרי לי אמא. אני יכול לבד" הם אומרים. מאכזב לגלות שזה לא נכון. מאכזב ופוגע באגו שלנו שאנחנו לא כל יכולים.
כשאנחנו נזקקים לעזרה של איש מקצוע זה יכול להכעיס אותנו. זה עולה לנו כסף ועולה לנו זמן. היה יותר קל אם היינו יכולים לעזור לעצמנו.
לכולנו יש נקודות עיוורות לגבי ההתנהלות שלנו עם הסובבים אותנו. הרבה פעמים אנחנו לא מודעים למה שאנחנו מעוררים באחרים. לעיתים אנחנו לא מודעים עד מה אנחנו מפחדים מליהפגע.
בתוך קשר טיפולי, יש את האפשרות להכיר את הנקודות העיוורות ואת החלקים הלא מודעים שלנו שמקלקלים לנו את החיים.
פניה לעזרה מקצועית מצריכה אותנו להודות בפני עצמנו שאנחנו לא מושלמים. שיש לנו בעיה. זה רק הופך אותנו לאנושיים כמובן, כי אין אדם בלי בעיות. אבל אנחנו לא אוהבים להודות שיש לנו בעיה. למה בעצם?
האם העובדה שיש לי בעיה הופכת אותי לפחות שווה? בעיני מי?
אנשים שיכולים להכיר בבעיות שלהם הם אנשים אמיצים. צריך אומץ להסתכל בראי של הנפש ולומר "קשה לי", "אני בודד", " אני חסר בטחון", "אני לא מצלח בזוגיות", "אני לא אמא מספיק טובה".
לפנות לטיפול מצריך אומץ. אני לא רק צריך להודות שיש לי בעיה, כי את זה לפעמים ידעתי שנים רבות ועדיין לא עשיתי כלום בנידון. אני צריך להביא את עצמי למצב שבו אני אהיה תלוי במישהו אחר. אין הרבה אנשים שאוהבים להרגיש תלויים. תלות זה דבר שמאיים על העצמאות שלנו ועל הערך העצמי שלנו. אם אנחנו תלויים במישהו אחר זה גורם לנו להרגיש חלשים. אף אחד לא אוהב להרגיש חלש.
חלש זה ההפך מחזק. רובנו גדלנו עם הציפיה שאנחנו צריכים להיות חזקים. אסור לנו להישבר. מי שנשבר הוא חסר ערך. בדיוק כמו שהכלי הכי יפה בעולם חסר ערך אם הוא נשבר.
יש הממשילים את הנפש לענף ירוק. ענף ירוק חזק יותר מענף יבש. ענף יבש נשבר בקלות, אבל גם הענף הירוק, אם מפעילים עליו מספיק לחץ וכוח יכול להישבר.
ככה גם הנפש שלנו. אין נפש שלא נשברת. נקודת השבירה של כל אדם שונה, ותלויה בארועים ונסיבות שמתרחשים, ושאין לאף אחד שליטה עליהם.
התפיסה שהעולם מתחלק לאנשים חלשים ואנשים חזקים, או אנשים חולים ואנשים בריאים היא תפיסה לא נכונה. כל אדם, בנסיבות מסויימות נשבר.

אולי תעניין אותך קריאה נוספת על:

קצת על בדידות

" לא טוב היות האדם לבדו…." (בראשית) אבל הוא לבדו בין כה וכה….

ע"פ הגישה של האקזיסטנציאליזם, הקיום האנושי הוא בודד. בסופו של כל יום, אנחנו בעצם לבד, עם עצמנו. כולנו. האם מישהו באמת יכול להבין את המשמעות של הקיום שלנו, לחוות את החוויות שלנו באופן זהה לחוויה שלנו במדויק? האם מישהו יכול להבין את האושר או את הצער שלנו?

אנחנו יכולים להביע את עצמנו במילים, במוסיקה, בציור, בניסיון לתקשר החוצה את הרגשות שלנו, אך האחרים יכולים רק להשתדל להבין אותנו

בדידות בזוגיות

מנקודת המבט הסובייקטיבית שלהם. למעשה כל בני האדם סובלים אם ככה מבדידות קיומית.
חשוב להבחין בין תחושת בדידות לתחושה של להיות לבד. להיות לבד משמעותו להיות עם עצמך. ניתן להרגיש בדידות כשנמצאים לבד, וניתן להיות לבד ולא להרגיש בדידות בכלל. הלבד הוא מצב פיזי שבו אתה נמצא פיזית ללא אדם נוסף לידך, בעוד שהבדידות אינה קשורה במספר האנשים שסובבים אותך. ניתן גם להרגיש בדידות בזוגיות גם כששייכים לתא משפחתי ונמצאים פיזית ביחד.

ישנם שמאמינים שבדידות היא תוצאה של הפער בין מספר החברים שקיימים בפועל לבין מספר החברים הרצוי, ויש שטוענים שהבדידות היא תוצאה של הפער בין רמת הקרבה והאיכות של הקשרים שיש לבין רמת הקרבה בפועל.
אנשים שסובלים מביישנות ומבטחון עצמי נמוך יכולים להרגיש בודדים בקלות רבה יותר, שכן היכולת ליצור קשרים נפגמת כאשר מרגישים תחושות של חוסר ערך או כאשר מפחדים מדחייה.

לבני האדם צורך בסיסי בהרגשת שייכות והשתייכות לקבוצת אחרים, במיוחד צורך להשתייך למקום שבו נרגיש אהובים. כאשר הצורך הזה לא מתמלא תחושת הבדידות גוברת. יחד עם זאת, היכולת להיות לבד עם עצמנו היא יכולת חשובה, וכאשר היכולת הזו נפגמת אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מוכנים לוותר על עצמנו למען אחרים.
בעזרת טיפול פסיכולוגי ניתן ללמוד להתמודד עם תחושות הבדידות והלבד וללמוד להיות לבד עם עצמנו מבלי להרגיש חרדה. ניתן להכיר את הצרכים שלנו בקשר ולהבין למה אנחנו לא מצליחים ליצור קשרים מספקים שיכולים להקל על תחושות הבדידות.

מוות של בן או בת זוג, פרידות וגירושין הם ארועים שמביאים לא פעם לתחושות בדידות קשה.
למרות שהבדידות היא מצב קיומי, מי שחווה אותה יכול להרגיש שהבדידות היא בלתי נסבלת ומרה ולכן הרבה פעמים בדידות גורמת לדיכאון.

סמפטומים שמחייבים פניה לטיפול באופן דחוף:

  • מחשבות חוזרות שעוסקות במצבך הבודד
  • קשיי שינה וקושי לחזור לישון לאחר שמתעוררים באמצע הלילה
  • מחשבות על מוות
  • אבדן תיאבון
  • מחשבות על אנשים שנפטרו
  • הרגשה של בדידות בזוגיות

 

ככל שאנו משתפים יותר אנשים בבעיותינו, כך יותר קל להתמודד עם הקשיים שלנו. חברים ומשפחה יכולים להוות מקור תמיכה חשוב, אך לעיתים פחות נוח לדבר עם בני משפחה, או שמספר החברים שיש לנו מצומצם ואינו עונה על הצורך במגוון דעות ותמיכה. כאשר חסרה לנו תמיכה בסביבה הקרובה, קיימת אפשרות להיעזר במקורות תמיכה וירטואליים. השתתפות בפורומים באינטרנט, או הצטרפות לרשת חברתית שבה ניתן לכתוב בלוג ולקבל מגוון תגובות מקוראים אחרים, היא אפשרות מומלצת ונגישה לכל אחד. הזמינות של החברים הוירטואליים היא יתרון במקרה וזקוקים ל"אוזן קשבת" ולא ניתן לדבר עם חברים במציאות.

רוב האנשים שפונים לטיפול פסיכולוגי מדווחים על ירידה בתחושת הבדידות. עובדה זו אינה מפתיעה, שכן האפשרות לדבר על הרגשות והבעיות במקום בטוח, מכיל ומקבל, נותנת מענה לצורך אנושי טבעי.
מטופלים רבים מביעים חשש מפני האפשרות שיהפכו תלותיים בפסיכולוג או בפסיכולוגית. החשש הזה מאד טבעי, שכן אף אחד לא רוצה "להתמכר" לטיפול פסיכולוגי. מטרת הפסיכותרפיה היא לעזור למטופלים לפתח קשרים מספקים מחוץ לחדר הטיפול, במציאות שבה חיים ולא להביא לתלות במטפל. יחד עם זאת, תלות זמנית במטפל היא לא דבר מגונה, שכן לעיתים התלות הזמנית במטפל היא שמאפשרת את הצמיחה וגדילה של המטופל.

 

אולי תעניין אותך קריאה נוספת על:

דיכאון בגיל ההתבגרות

דיכאון אצל מתבגרים אינו עוד יום של מצב רוח רע או מלנכוליה רגעית אלא בעיה רצינית שמשפיעה על כל תחומי החיים של המתבגר או מתבגרת. דיכאון אצל בני נוער עלול להוביל לשמוש בסמים, שתיית משקאות אלכוהוליים, שנאה עצמית, פגיעה עצמית, אלימות ובמקרים הקיצוניים ניסיונות אובדניים.

שנות ההתבגרות הן שנים שמלוות בסערות נפש, אך מרבית המתבגרים מאזנים את הקושי של גיל ההתבגרות באמצעות חוויות משמעותיות חיוביות כגון חברות עם בני נוער אחרים, הצלחה בלימודים ובפעילויות חברתיות ובהתפתחות איתנה של תחושת עצמי ברורה.
מצבי רוח משתנים והתנהגות מרדנית הן חלק מגיל ההתבגרות אך דיכאון הוא משהו חזק ואחר. דיכאון צובע את האישיות של המתבגר, מביא לתחושות עצב, ייאוש או כעס שמשתלטות על שאר חלקי האישיות.
שכיחות דיכאון אצל בני נוער גבוהה בהרבה ממה שחושבים ויש הטוענים שרק 20 אחוז מהמקרים של מתבגרים הסובלים מדיכאון מקבלים עזרה וסיוע מקצועי. בניגוד למבוגרים שיכולים לפנות לעזרה בעצמם, מתבגרים תלויים בהורים או בצוות חינוכי שיזהו את המצוקה שלהם וידאגו  לכך שיקבלו טיפול מתאים.

סימנים וסמפטומים של דיכאון מתבגרים
מתבגרים מתמודדים עם לחצים נפשיים מסוגים שונים. השינויים הפיזיולוגיים, שאלות זהות ושאלות השתייכות גורמים לא פעם ללחץ נפשי. בנוסף, הדחף לעצמאות מביא עמו לא פעם לקונפליקטים רבים עם גורמי סמכות, בעיקר ההורים. בתוך התהליך הסוער הזה, לא תמיד קל להבחין בין מצבי רוח רעים נורמליים של מתבגרים לבין דיכאון שמצריך טיפול מקצועי. (טיפול תרופתי ו/או שיחתי). בנוסף, מתבגרים שחווים דיכאון לא תמיד נראים עצובים כלפי חוץ ולא תמיד מסתגרים ומתרחקים מהסביבה. יש מצבים בהם הסמפטומים הבולטים של דיכאון הם עצבנות, תוקפנות וזעם.

סמפטומים שמאפיינים דיכאון אצל בני נוער:

  • עצבות וחוסר תקווה
  • עצבנות, כעס, עוינות
  • מצבי בכי חוזרים ונשנים
  • התרחקות מחברים ומבני משפחה
  • חוסר עניין בפעילויות מחוץ לבית
  • חוסר שקט ונרגנות
  • תחושות חוסר ערך ואשמה
  • חוסר מוטיבציה והתלהבות
  • עייפות וחוסר אנרגיה

קשיי ריכוז

  • שינויים בהרגלי אכילה ושינה
  • תלונות כל כאבים כגון כאבי ראש וכאבי בטן שלא נמצא להם מקור פיזי.
  • מחשבות על מוות או התאבדות

אחת הדרכים להבדיל בין דיכאון אצל נער או נערה לבין "מצבי רוח של גיל ההתבגרות" היא לתת את הדעת לגבי כמה זמן הסמפטומים קיימים ובאיזו עוצמה, וכמה ההתנהגות של הנער או נערה שונה מההתנהגות הרגילה שלו או שלה.  כאשר השינויים באישיות ובהתנהגות הם דרמטיים ומתמשכים אלו נורות אזהרה אדומות.

ההשלכות של דיכאון אצל מתבגרים
לעיתים רבות התנהגות מרדנית והתנהגות שמסוכנת מבחינה בריאותית בעצם מצביעה על דיכאון. חלק מההתנהגויות שמפורטות בהמשך הן בעצם ניסיונות התנהגותיים של המתבגר להתמודד עם הכאב הנפשי שלהם:

  • בעיות בתחום ביה"ס. בעיות בריכוז, היעדרויות רבות, ירידה בהישגים, תסכול במשימות.
  • בריחה מהבית. מתבגרים רבים שנמצאים בדיכאון בורחים מהבית או מדברים על כך.
  • שימוש באלכוהול וסמים. השימוש הוא ניסיון להקל על הכאב הנפשי אך באופן פרדוקסלי רק מחמירה את המצב.
  • הערכה עצמית נמוכה. דיכאון מביא לרגשות דומיננטיים  של דימוי עצמי שלילי ומכוער, בושה, כישלון וחוסר ערך.
  • התמכרות לאינטרנט. ההתמכרות היא בריחה מהבעיות אך יכולה להגביר את הבדידות וניכור ולהחריף את הדיכאון.
  • התנהגות מסוכנת. מתבגרים בדיכאון נוטים להתסתכן בהתהגויות כגון נהיגה פרועה, אבוד שליטה בשכרות ובפעילות מינית לא בטוחה ומסוכנת.
  • אלימות. שנאה עצמית ורצון למות יכולים לגרום לאלימות קשה.

נורות אזהרה בנוגע לניסיון התאבדות אצל בני נוער

  • המתבגר מדבר או מתבדח על להתאבד
  • המתבגר משמיע אמירות כגון "היה עדיף שאני אמות" , "הלוואי ויכולתי להיעלם", או "אין שום דרך לצאת מהמצב" וכיו"ב.
  • דיבורים חיוביים או רומטיים בנוגע למוות ("כשאני אמות יתגעגעו אלי")
  • כתיבת שירים או סיפורים על מוות ואובדנות
  • מסירת חפצים אישיים משמעותיים
  • פרידה מחברים ומשפחה בצורה שמרגישה הפעם האחרונה
  • ניסיונות חיפוש אחר כלי נשק או תרופות או דרכים אחרות להתאבדות

אם אתם חושדים שהמתבגר שלכם סובל מדיכאון, אל תחכו שהבעיה תעבור מעצמה. גם אם בסופו של דבר יסתבר שמדובר בבעיה אחרת ולא בדיכאון, עדיין ככל הנראה שהבעיה מצריכה טיפול מקצועי. חשוב לפתוח את החשש הזה עם המתבגר ולעודד אותו לשתף אתכם במה שעובר עליו. גם אם המתבגר מכחיש שמשהו לא כשורה, חשוב לסמוך על האינטואיציה שלכם. הכחשה היא  מנגנון מאד חזק, והרבה מתבגרים מכחישים שהם בדיכאון גם בזמן דיכאון חריף. בנוסף, מתבגרים רבים חשים אשמה וחוסר רצון לבטא את רגשותיהם, ולא תמיד נפתחים.

כשמדברים עם מתבגרים על מצבם הנפשי חשוב:

  • להציע תמיכה ללא תנאי. לא לשאול הרבה שאלות אלא לומר שאתם מוכנים לתת להם כל עזרה שיצטרכו.
  • להיות עדינים אבל נחושים. גם עם המתבגר מסרב לדבר על הנושא אל תוותרו. תכבדו את הקושי לשוחח על הנושא אבל הדגישו את הדאגה שלכם ואת הנכונות להקשיב.
  • להקשיב בלי להעביר ביקורת או לשפוט . להקשיב בלי נקיטת עמדה מעשית כלשהי.
  • לתת תוקף לרגשות. תנו הכרה לרגשות ולכאב גם אם מה שנאמר לא נשמע רציונלי.

פניה לטיפול 
הנזק  של דיכאון לא מטופל מאד גדול, אז אסור לנקוט בעמדה של לחכות ולקוות שהסמפטומים יעלמו. אם הבחנתם בסימני האזהרה, עליכם לפנות לעזרה מקצועית באופן מיידי.

בשלב הראשוני רצוי לפנות לרופא משפחה ולשלול סיבה פיזית שיכולה גם כן לגרום לדיכאון (כמו למשל בעיה בבלוטת התריס, ואנמיה ועוד) .

הטיפול הפסיכולוגי שמומלץ בדיכאון הינו טיפול פסיכולוגי בשיטת CBT  (טיפול התנהגותי קוגניטיבי) .

בהרבה מקרים חייבים לשקול גם טיפול תרופתי. טיפול תרופתי יכול לרשום רק רופא. מומלץ לפנות לייעוץ אצל פסיכיאטר ילדים ונוער שכן השימוש בטיפול תרופתי  מחייב מעקב וייעוץ צמודים כדי לוודא שהתרופא יעילה ועוזרת  ואינה גורמת לתופעות לוואי בלתי רצויים. במקרים חריגים השימוש בתרופות נוגדות דיכאון אצל מתבגרים עלולים להחריף את הדיכאון ולכן חייבים להיות עם יד על הדופק כשמתחילים טיפול תרופתי וליצור קשר עם הרופא המטפל בכל שאלה או דאגה. כמו כן לאחר שמתחילים טיפול תרופתי חייבים להגיע לפגישות מעקב אצל הרופא המטפל לפי הנחיות הרופא
כל הזכויות שמורות © סיון מדר, פסיכותרפיסטית קלינית בכירה, הרצליה

להיות בתול או בתולה בבגרות וטיפול פסיכולוגי

העדר קיום של יחסי מין בבגרות – האם יש צורך בטיפול פסיכולוגי?

 

מאת סיון מדר, פסיכותרפיסטית קלינית, הרצליה.

 

האם כדאי לפנות לפסיכולוג או פסיכולוגית במצב של היעדר קיום יחסי מין בגילאים מאוחרים? או האם להיות אדם שמגדיר את עצמו א-מיני מתוך בחירה היא בחירה לגימטית שצריך ללמוד לקבל אותה?

הניסיון והידע שלי מראים שברוב המקרים שבהם נשים בתולות בגיל מבוגר וגם במקרים של גברים בתולים, זו לא באמת בחירה חופשית אלא דרך של התמודדות עם קושי רגשי. במקום להכיר בקושי קל יותר לומר "זו בחירה". דומה הדבר לאדם שסבל מאד בילדותו ולא רוצה להיות הורה. זה בסדר שהוא יבחר לא להיות הורה, אך ברור שההסטוריה שלו "הכתיבה" לו את הבחירה.
ישנה טענה שקיימת נטיה מינית של א-מיניות ושהיא לגיטימית בדיוק כמו כל נטיה מינית אחרת. יחד עם זאת במקרים בהם אני טפלתי באנשים שחשבו שהם פשוט א-מינים הסתבר במהלך הטיפול שמתחת לא-מינות הסתתרה חרדה עצומה מהמיניות, כשברקע היתה קיימת פגיעה מינית כלשהי בילדות.
זה תמיד קל יותר לשכנע את עצמנו שככה אנחנו, כי זה לא מצריך אותנו להפגש עם המחסומים שלנו. אבל לכל בחירה יש מחיר. מין זה יצר החיים. בלי מין לא היינו נולדים, ולוותר על מין זה לוותר על חיים מלאים. הדחף המיני הוא דחף מולד שבלעדיו האנושות לא הייתה משיכה להתקיים, בדיוק כמו שבלי מזון ומים לא היינו שורדים.
כמי שעוסקת בטיפול פסיכולוגי, אני נתקלת הרבה באנשים שלא מעוניינים במין. במקרים שאני מכירה מתחת לחוסר ההתעננינות היו סיבות שהסבירו את חוסר ההתענינות:
אשה לסבית שלא הצליחה לממש את הנטיה המינית שלה וניסתה לצאת עם גברים אך סבלה מדחיה ורתיעה ממין עם גברים. הגיעה לטיפול בתולה.
חרדה ממגע חודרני, יש רצון למגע לא מיני אך חרדה גדולה מחדירה. בדרך כלל יש טרואמה מינית בעבר או חוויה של הורה חודרני. (לאו דווקא פגיעה מינית)

בחוויה של פגיעה מינית נוצר חיבור בין מין לגועל, בין מין לכאב, בין מין לניצול, בין מין לאשמה, וכל אלו יכולים בהמשך לפגוע ביכולת של אשה לחוות יחסי מין כהנאה וכמקור לעונג.

בעיית דימוי גופני וחוסר בטחון: "אני שמנה ואף גבר לא ימשך אלי" – כתוצאה מזה הימנעות טוטאלית מיחסים עם גברים ולכן גם העידר מיניות. במקרים אלו יש רצון לקשר וגם ליחסי מין אך אין אפשרות לממש את הרצון בגלל ההימנעות. במקרים כאלו לפעמים המיניות מוכחשת. כלומר נערה שמתבגרת ובטוחה שלא ירצו אותה, לא שווה לה להרגיש תשוקה ורצון מיני כי זה יהיה מתסכל מידי. יכול להתפתח מנגנון הגנה של הכחשת המיניות. אם אני לא מרגישה שאני רוצה מין אז גם אני לא מרגישה שזה חסר לי, כי במילא אף אחד לא ירצה אותי. אז עדיף ככה. אם הזמן מנגנון ההגנה חזק וקשה לשבור אותו.

ישנן חרדות ממין שנובעות מהתייחסות שלילית למין במשפחת המוצא . ההתייחסות השלילית מביאה לבעיה פסיכולוגית בתחום המיני. דוגמא להתייחסות שלילית היא כאשר ההורים מגיבים בכעס ובעונשים להתנהגות מינית של ילד (כגון אוננות) ובכך יוצרים אצל הילד קישור בין מין לאשמה.

אחת מהסיבות השכיחות לפניה לטיפול מיני אצל פסיכולוגים היא הימנעות ממין. לפעמים אין עניין במין בכלל ולפעמים יש סלידה ופחד ממין בעוד קיימת תשוקה ועוררות מינית בזמן אוננות.

ה"בחירה" לא לקיים יחסי מין יוצרת קשיים רבים כי רוב האנשים לא יסכימו להיות בקשר עם בן או בת זוג שמסרבים לקיים יחסי מין.

במקרים נדירים ישנה פניה לפסיכולוג כאשר נוצר מצב שבו זוג נשוי מעולם לא קיימו יחסי מין . לדומא: היא היתה קורבן לפגיעה מינית בתוך המשפחה והוא היה גבר שבחר מסיבותיו שלו לחיות איתה. (סיבות שלו יכולות להיות היותו הומוסקסואל או סיבות אחרות) הם רצו להביא ילדים ועשו טיפולי פוריות.

פסיכולוגים מטפלים גם בגברים שהינם בתולים בגיל מבוגר. דוגמא: ישנם גברים שמרגישים צורך במין אך בתולים בגלל חוסר יכולת ליצור קשר עם נשים ופחד מאד גדול מקשר. ישנם פחות גברים שמצהירים על עצמם שהם א- מיניים מאשר נשים. במקרה של נשים שטענו שאינן מעוניינות במין, כאשר מכירים את סיפור חייהן לעומק, לעיתים רבות מוצאים סיבות אפשרויות מהתחום הנפשי-פסיכולוגי שמסבירות את ההימנעות ממין וחוסר העניין ממין.

יחד עם זאת, ההסטוריה מראה שהרבה מהתופעות שמקבלות הסברים פסיכולוגים בקרב אנשי מקצוע , במהלך השנים הדיעה המקצועית לגביהן משתנה.. היום למשל הוכח מחקרית שפעמים רבות דיכאון נובע מחוסר איזון של כימיכאלים במוח, ולא בהכרח מסיבות חיצוניות או בין אישיות. באותו אופן להורמונים בגוף יש השפעה גדולה על המיניות ותשוקה, וייתכן ובעתיד גם לנושא של א-מינות יהיו הסברים נוספים. בכל מקרה, בדרך כלל כשאנחנו מדברים התנהגות של בני אדם התמונה מורכבת וקשורה ממכלול של סיבות. זו הסיבה שלמרות שנשים רבות עוברות חוויות של פגיעה וניצול מיני , המיניות והרצון למיניות ממשיכה להתקיים אצל רובן.
כל הזכויות שמורות © סיון מדר, פסיכותרפיסטית בכירה, הרצליה

השפעת פגיעה מינית בילדות על תפקוד מיני בבגרות

מאת סיון מדר, פסיכותרפיסטית קלינית בכירה, הרצליה

מבוא
הסטטיסטיקה מדברת על אחוז גבוה יחסית של נשים וגם גברים שעברו פגיעה מינית כלשהיא בילדות. המחיר הנפשי של פגיעה מינית הוא רב, ויש לפגיעה השלכות רבות על חייהם של הנפגעות והנפגעים.
לא בכל טיפול פסיכולוגי עולים הקשיים שיש בתפקוד המיני, אבל אין ספק שפגיעה מינית משפיעה על המיניות.
"חיינו המיניים הם מקור האיווי בחיינו, מקור החסר, אי הנחת והפניה אל האחר" (באלינט)
יחסי מין בבגרות מספקים בין היתר את הצורך שלנו במגע פיזי. המיניות היא מקור למגע פיזי.
להיעדר מגע פיזי יש השלכות רבות על נפש האדם.

ניתן לראות את החשיבות של מגע פיזי דרך ההתבוננות במה שקורה לתינוק לאחר לידתו:
• מרגע הלידה התינוק זקוק לאחר כדי לחיות
• צרכים בסיסיים של תינוק: חום, מזון ומגע פיזי
• בלי מגע פיזי תינוקות מתים (זה הוכח במחקרים שנעשו בבתי יתומים)
• תינוק לא נולד עם הרצון לחיות. רק דרך הטיפול הפיזי והאהבה של אמא שלו התינוק ירצה לחיות
יש קשר בין פגיעות ראשוניות בהתקשרות לבין קושי ביצירת אינטימיות בבגרות.
הפגיעה המינית מהווה שבר נוסף על גבי "השבר הבסיסי"
במיניות בוגרת קיימת אפשרות לחוות את הסיטואציה של התמזגות אמא-תינוק
למרות שנפגעות ונפגעי פגיעה מינית צמאים לחום ואהבה הפגיעה לא מאפשרת להם פעמים רבות להשיג אינטימיות וקשר זוגי בוגר מיטיב שהיה יכול תת מענה לצרכים האלו.
יש קשר בין החסר במגע לבין הרצון למות.

הפגיעה המינית כוללת פריצת גבולות הגוף, פגיעה גופנית ומינית, חשיפה להתנהגות מינית שלא בהתאמה לגיל ולשלב ההתפתחות של הילד, גדילה בתוך דינמיקה משפחתית שמאפשרת לפגיעה להתרחש וניצול של יחסי אמון ותלות.
הבעיות השכיחות בתפקוד המיני אצל אנשים בוגרים שעברו פגיעה מינית בילדות באות לידי ביטוי בכל אחד מהשלבים השונים שיש במחזור התגובה המינית:
מתוך :DSM-V
Sexual Dysfunctions- הפרעות בתגובה המינית או כאב בזמן יחסי מין
4 שלבים במחזור התגובה המינית
שלב 1 – תשוקה desire
שלב 2 – עוררות מינית excitement
שלב 3 – אורגזמה
שלב 4 – רגיעה resolution
פגיעה מינית זה לא יחסי מין, זו אלימות

הפרעות בתשוקה מינית
היעדר תשוקה Hypoactive sexual desire disorder
סלידה ממין Sexual Aversion Disorder
הפרעות בעוררות מינית
אצל נשים לעיתים יש יובש בנרתיק
אצל גברים בעיות בזיקפה
הפרעות באורגזמה orgasmic disorders
קושי להגיע לאורגזמה
שפיכה מוקדמת
זיוף אורגזמה
בעיות בשלב הרגיעה
• האם בסיום האקט המיני ההרגשה טובה או לא
• האם אחרי יחסי מין מרגישים סיפוק? הנאה? או אשמה?
בעיות של כאב בזמן יחסי מין (הגוף זוכר את הכאב)
Dyspareunia (כאב גניטלי שלא נובע מבעיה רפואית)
Vaginismus (שלא נובע מבעיה רפואית)
את ההפרעות בתפקוד המיני ניתן לייחס לחרדה, פלשבקים וזיכרונות טראומתיים שמעורר כל גירוי מיני. חלק מהנפגעים מפתחים תסמונת לחץ פוסט טראומטית PTSD שבה גבוה שיעור הבעיות המיניות.
◄ ניתן לייחס את ההפרעות גם לאספקטים רגשיים כגון אשמה שנובעת מהחוויה שהייתה בילדות שלא מאפשרת התמסרות
הבעיות השכיחות במיניות של נפגעות ונפגעים בילדות:
( יש לציין שבעיות אלו יכולות להיווצר גם בגלל סיבות אחרות שאינן קשורות לפגיעה מינית, למשל בעיות במערכת היחסים הזוגית או מסרים לא בריאים לגבי מין)
♥ הימנעות או חשש ממין
♥ התייחסות למין כאל מחויבות
♥ רגשות כעס, גועל או אשם בתגובה למגע
♥ קשיים בעירור או בתחושה מינית
♥ ריחוק רגשי או ניתוק רגשי בזמן קיום יחסי מין
♥ פולשנות של מחשבות ותמונות מיניות מעוררות מצוקה
♥ התנהגות מינית כפייתית או לא מותאמת
♥ קשיים בשמירה על קשרים אינטימיים או הימנעות מהם
♥ קשיים אורגזמיים או כאב וגינאלי
דפוסים "פתלוגיים" של התנהגות מינית
דפוס ההימנעות
רמות שונות של הימנעות מיחסי מין עד כדי רתיעה מכל גירוי שעלול לעורר זיכרון של החוויה הטראומית.
דפוס של ACTING OUT מיני
עיסוק אובססיבי במין כדי להשיג תחושת שליטה
פרטנרים רבים, פרובוקטיביות מינית, זנות, עבודה במועדוני סאדו-מזוכיזם
אחד הסימנים לפגיעה מינית אצל נערות זו התנהגות פתיינית, פרובוקטיביות מינית, בלבול בין מין ואהבה שמביא לפגיעה חוזרת
מה שחשוב לזכור זה שיש אפשרות לטפל בקשיים השונים ובבעיות המתעוררות בקיום יחסי מין, ושאין סיבה להמשיך ולסבול ולשלם את המחיר של הפגיעה.

 

כל הזכויות שמורות © סיון מדר, פסיכותרפיסטית קלינית בכירה, הרצליה

קצת על פסיכותרפיה

קצת על המונח פסיכותרפיה

המונח פסיכותרפיה, או בעברית "טיפול נפשי", מתייחס למגוון שיטות טיפוליות, שמטרתן להקל על מצוקה נפשית ולהשיג שינוי משמעותי באיכות החיים של המטופל, כאשר הכלי הטיפולי העיקרי הוא שיחות.
הניסיון מלמד שכל שינוי בחיים כרוך בכאב ובהסתגלות. במסגרת של פסיכותרפיה ניתנת האפשרות להכיל ולהתמודד עם הכאב ולהקל על ההסתגלות.
אנשי המקצוע המוסמכים לעסוק בפסיכותרפיה הם רופאים פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים ועובדים סוציאליים שסיימו תואר שני במגמה קלינית.
חשוב להבין שטיפול נפשי הינו תהליך ולא תרופת פלא, ולכן הצפייה שלאחר מספר פגישות בלבד נשתנה מקצה לקצה אינה מציאותית.מספר הפגישות הדרוש למימוש התהליך הטיפולי משתנה ע"פ סיבת הפניה ולפי המטרות שמוגדרות בתחילת הטיפול.
ישנם מקרים בהם מגיע אדם בשל משבר אישי, ומצליח להתחזק ולקבל כוח להמשיך בחייו לאחר מספר פגישות מועט, ולעומת זאת ישנן התמודדויות המצריכות מספר רב של פגישות או בעלות אופי שונה.
בכל סוג של טיפול או בעיה, קיימת סודיות מוחלטת לגבי כל הנאמר בטיפול. המטפל רשאי למסור פרטים על המטופל והטיפול רק לאחר קבלת אישור בכתב מהמטופל בדבר ויתורו על סודיות רפואית. החוק מחייב את איש המקצוע להפר את הסודיות הרפואית בשני מקרים בלבד:
א. במקרה בו עולה בטיפול מידע לגבי סכנת חיים מוחשית אותה ניתן למנוע.
ב. במקרה שבו נודע למטפל על התעללות בילדים שמתרחשת בהווה.
בכל שאר המקרים חייבת להישמר חובת הסודיות הרפואית, המאפשרת לנו להוריד את המסכות שלנו, להיות מי שאנחנו באמת, ולהתמסר לטיפול מבלי לחשוש.
טיפול נפשי מאפשר לנו לגלות ולממש את הפוטנציאל שטמון בנו. זה יכול לקחת זמן אבל זה משתלם.

 

כל הזכויות שמורות © סיון מדר, פסיכותרפיסטית קלינית בכירה, הרצליה ורמת השרון

 

אולי יעניין אותך מידע נוסף בנושא:

קצת על טיפול תרופתי

מאת סיון מדר, פסיכותרפיסטית קלינית בכירה

מיליוני אנשים בעולם סובלים מהפרעות חרדה, נדודי שינה ודיכאון. באותה עת, אותם אנשים מתמודדים גם עם הצורך לתפקד בעבודה ובשגרת יומם, להצליח בלימודים, ולעיתים רבות גם לתפקד כהורים.
כולנו מחפשים דרכים יעילות להרגיע את עצמנו במצבים בהם אנחנו חשים מתח או לחץ נפשי.
המודרניזציה, שהביאה עמה את לחצי החיים והעומס הרגשי הכרוך בהם, הצליחה במקביל גם לפתח תרופות שונות שמקלות על הסימפטומים של לחץ נפשי. לפי הסטטיסטיקה, כל אדם שני בעולם המערבי משתמש בשלב כלשהו בחייו בתרופה מרגיעה כזו או אחרת.
אנשים הסובלים מלחץ נפשי שמתבטא בחרדה, דיכאון, נדודי שינה ועוד, פונים לעיתים לטיפול תרופתי בלבד, להשגת הקלה מהירה באמצעות התרופה. הטיפול התרופתי המסורתי יינתן עם הצגת מרשם חתום על ידי רופא המוסמך לכך בלבד, אך קיימות בשוק גם תרופות רבות הנמכרות ללא צורך במרשם, ביניהן תרופות המבוססות על צמחי מרפא.
יחד עם זאת חשוב להבין שתרופה מטפלת בהיבטים הפיזיולוגיים הנגרמים בשל הלחץ, כלומר בסימפטום (הביטוי החיצוני של הבעיה נפשית) ולא בבעיה הרגשית, וטיפול תרופתי שאינו מלווה בתהליך של טיפול פסיכותרפי לא ייתן מענה לגורמים ללחץ הנפשי.
מאחר ופסיכותרפיה הינה תהליך, קשה להבחין ביעילותה באותה המהירות כמו בעקבות שימוש בתרופה, אולם מחקרים מוכיחים שבמקרים המצריכים טיפול תרופתי, השילוב בין שיחות לתרופות הוא היעיל ביותר. התרופה מרגיעה את ההיבטים הפיזיולוגיים של הבעיה והשיחות מאפשרות בנייה וחיזוק.
מתן תרופות לטיפול בלחץ נפשי מחייב מעקב ופיקוח רפואי ובמקרים המחייבים טיפול תרופתי ובהם לא ניתן לסייע באמצעות פסיכותרפיה בלבד (למשל במצב של דיכאון המלווה במחשבות אובדניות וחוסר תפקוד) על הפסיכותרפיסט להפנות את המטופל להתייעצות אצל רופא מוסמך לקבלת טיפול תרופתי במקביל.

 

כל הזכויות שמורות © סיון מדר, פסיכותרפיסטית קלינית בכירה, הרצליה

מחשבות על חגיגות יום הולדת

מאת סיון מדר, פסיכותרפיסטית קלינית  בכירה

יש מי שאוהב לחגוג את יום ההולדת שלו ויש מי שלא.
לאחרונה צפיתי בסרט של בראד מגאן "סודות וצללים" (ניו-זילנד-בריטניה 2004), ובעקבותיו מצאתי את עצמי מהרהרת בין היתר על הנושא של האופן שבו סיפור הלידה של כל אחד מאיתנו משפיע על האופן שבו הוא בוחר לציין ולחגוג את יום ההולדת שלו.
יום הולדת הוא היום בשנה שבו אנחנו מציינים את העובדה שנולדנו וקבלנו חיים.
יש אנשים שמזכירים לחברים שלהם את תאריך יום ההולדת הבא ומתקרב ולא נותנים לסביבה לשכוח את התאריך.
יש שמצפים מהקרובים אליהם לזכור ונעלבים אם מישהו שוכח. הציפייה שהמשפחה שלנו תזכור את יום ההולדת שלנו היא מוצדקת לגמרי. כשזוכרים את יום ההולדת שלנו זה סוג של הכרה בכך שאנחנו חשובים לאחר, שהקיום שלנו משמעותי ויקר ערך.
יש שמצפים בשמחה כל שנה לתאריך יום ההולדת, ויש אנשים שמתעצבים לקראת התאריך.
אני יכולה לחשוב על סיבות רבות להבדלים ביחס השונה של כל אחד מאיתנו ליום ההולדת ולמידת הטקסיות והחגיגיות שבה אנחנו נוהגים לגבי התאריך. אנחנו מושפעים מהאופן שבו משפחת המוצא שלנו מתייחסת לעניין, זה קשור עד כמה אנחנו מוחצנים באישיות שלנו, בעד כמה אנחנו אוהבי שמחות ומסיבות באופן כללי, ועוד.
סיבה אפשרית נוספת להבדל יכולה להיות קשורה לדעתי לסיפור הלידה האישי של כל אחד מאיתנו.
סיפור הלידה שלנו מורכב מהנסיבות שבו באנו לעולם. הרקע והנסיבות שבהם נולדנו רבות ומגוונות. יש מי שזכה להיוולד כפרי אהבתם של זוג אוהב שבחרו להביא ילד לעולם, אך יש לא מעט אנשים שנולדים בנסיבות אחרות. יש נסיבות עצובות ללידה , נסיבות טראגיות ויש אפילו מקרים שבהם הלידה והמוות נשזרים באותו סיפור.
ההשערה שלי היא שכאשר סיפור הלידה שלנו מלווה גם ברגשת שליליים או קשים, האפשרות "לעשות עניין גדול" מיום ההולדת שלנו הופכת פחות נגישה לנו.
מעבר לעובדות היבשות של הנסיבות בהן באנו לעולם, סיפור הלידה מורכב גם מהאופן שבו ההורים שלנו סיפרו לנו את הסיפור. אני גורסת שהמסר שקבלנו לגבי היום שבו נולדנו והפרטים שסיפרו לנו (לטוב ולרע) משפיעים על האופן שבו אנחנו מתייחסים ליום ההולדת שלנו.
נשאלת השאלה האם הדגישו בסיפור הלידה שלנו עד כמה שמחו לבואנו? או האם הדגש היה על הקושי של ההריון והלידה? האם סיפרו לנו כמה שמחה הבאנו למשפחה? או האם ספרו לנו על המחירים שהמשפחה שלמה? האם הדגישו בסיפור כמה היינו רצויים? או האם ספרו לנו כמה לא פשוט היה איתנו?
ביום יום רובנו לא חושבים על השאלות האלו. ייתכן ומעולם לא חשבנו על השאלות האלו. ייתכן שגם בתאריך יום ההולדת שלנו אנחנו לא עוצרים לחשוב על שאלות אלו. אבל גם אם אנחנו לא חושבים על השאלות האלו, המחשבה שלי היא שהתשובות לשאלות האלו משפיעות עלינו ועל האופן שבו אנחנו מתייחסים ליום הזה.

כל הזכויות שמורות © סיון מדר, פסיכותרפיסטית קלינית  בכירה, הרצליה

אולי תעניין אותך קריאה נוספת: