שאלות ותשובות

פסיכותרפיה הינה  טיפול נפשי או רגשי העוסק בטיפול במשברים, בהפרעות  ובמצוקות  נפשיות  באמצעים שונים. בישראל נהוג עדיין לקרוא לפסיכותרפיה “טיפול פסיכולוגי” אך למעשה זו טעות נפוצה. פסיכותרפיסט יכול להיות פסיכולוג, פסיכיאטר, עובד סוציאלי או מטפל באמצעות אמנויות המוסמך לעסוק בפסיכותרפיה‏. חשוב לדעת שלא כל פסיכולוגית  ולא כל עובדת סוציאלית מוסמכת להציע טיפול נפשי.

פסיכולוגית קלינית עוסקת בפסיכותרפיה (טיפול נפשי) וגם באבחונים פסיכולוגים. פסיכותרפיסטית לא עוסקת בתחום של מבחנים פסיכולוגים, אך למעשה כאשר פונים לטיפול, לא פונים לאבחון. אבחון זה תחום שכיח יותר כאשר מטפלים בילדים.

פסיכולוגים וגם פסיכותרפיסטים אינם רשאים לרשום תרופות. רק פסיכיאטר שהוא רופא מוסמך לייעץ ולתת טיפול תרופתי.

במקרים בהם אדם פונה לטפול פסיכולוגי וזקוק גם לטיפול תרופתי, ניתן להפנות אותו במקביל לרופא. לעתים הטיפול התרופתי יכול להשלים את הטיפול הפסיכולוגי.

פסיכולוגית חינוכית – עובדת במערכת החינוך ונותנת שירות לבתי ספר.

פסיכולוגית התפתחותית – עובדת עם הורים וילדים קטנים מגיל 0- עד גיל 6.

פסיכולוגית מחקרית – עוסקת במחק פסיכולוגי ועובדת באקדמיה.

פסיכולוגית שיקומית – עובדת בתחום הרפואי עם אנשים שמתמודדים עם מחלה.

עובדת סוציאלית שהיא גם פסיכותרפיסטית היא תמיד בעלת תואר שני והתמחתה בפסיכותרפיה. ההתמחות יכולה להיות התמחות בטיפול פרטני, זוגי, משפחתי או קבוצתי.

טיפול פסיכולוגי מומלץ לכל מי שמרגיש מצוקה רגשית שנמשכת תקופה ממושכת ללא הטבה. מצוקה רגשית כוללת בתוכה מאות סוגים של חוויות ובעיות אך בכל זאת ניתן לדבר על מצוקות שכיחות כגון: דיכאון, בדידות, חרדה, עצב, תסכול, כעס, ריקנות, פחד וחוסר אונים כרגשות שמאפיינים את מרבית המצוקות.

לא כל פעם שמישהו מרגיש רע או מפחד ממשהו הוא חייב לקבוע פגישה דחופה עם פסיכולוג או פסיכולוגית. המדד העיקרי זה תפקוד ואיכות חיים.  כאשר איכות החיים נפגעת בגלל קושי נפשי או אירוע חיצוני, וכאשר לא הצלחנו לפתור את הבעיה בעצמנו או בעזרת התייעצות עם אדם קרוב, וכאשר הזמן לא עושה את שלו, אז בהחלט מומלץ לשקול לפנות לטיפול פסיכולוגי.

בכל מקרה של התלבטות אפשר תמיד לקבוע פגישה חד פעמית אצל איש מקצוע ולהתלבט עמו ביחד. סיבות שכיחות לפניה לטיפול אצל פסיכולוגים כוללות: רוצה קשר זוגי ולא הולך, קרה לי משהו קשה בחיים ואני לא מצליח להמשיך הלאה, אני מרגיש/ה שחיקה בחיי המקצועיים או האישיים, יש לי בעיה פיזית והרופאים לא מוצאים שום הסבר רפואי והפנו אותי לטיפול נפשי, אני מרגיש/ה שלא טוב לי בחיים ולא מבינ/ה למה, התמודדות עם משבר בחיים, מוות של אדם קרוב.

התשובה תלויה בסוג הבעיה. ישנם טיפולים קצרים (בין 4 ל-12 מפגשים) וישנם טיפולים ארוכי טווח  שמתקיימים במשך שנה ומעלה.

אנו חיים בעולם אינטנסיבי, התרגלנו שדברים קורים מהר ונדמה לנו שאף פעם אין לנו מספיק זמן. השאלה כמה זמן יגזול ממני הטיפול או מתי אראה תוצאות היא שאלה טבעית ומובנת. יחד עם זאת, התשובה היא שאין לכך תשובה מדוייקת.  טיפול אישי כשמו כן הוא – אישי, ולכן כל טיפול הינו שונה וייחודי. אורכו של הטיפול תלוי בהרבה גורמים, כגון: הבעיה בגינה פנית לטיפול או המטרה שברצונך להשיג, הסימפטומים לבעיה וההיסטוריה שלהם, שיטת הטיפול המתאימה לבעיה ולמטופל, ועוד. ישנם טיפולים יחסית קצרים וישנם טיפולים ארוכי טווח, אבל בכל מקרה הדבר בידיך. כל עוד את/ה מרגיש/ה שמסגרת הטיפול מספקת מרחב לעבודה טובה, ניתן להמשיך את הטיפול.

לעתים קרובות החשש לפנות לטיפול אישי קשור לבחירת המטפל/ת והאם אצליח להרגיש בנוח ולתת אמון במטפל/ת שאבחר. טבעי להתלבט האם לבחור במטפלת או במטפל, במיוחד אם לבעיות בגינן פונים לטיפול יש קשר למגדר או למיניות. הצלחתו של טיפול אישי תלויה במידה רבה במידת הנוחות והאמון וב’כימיה’ שנוצרת בין המטפל למטופל. ישנם אנשים, גברים ונשים כאחד, שבאופן טבעי מרגישים יותר בנוח עם נשים בתפקיד ‘טיפולי’ ואנשים אחרים יכולים להעדיף גבר בתפקיד זה. ברור שגם גברים וגם נשים יכולים להיות מטפלים טובים באותה מידה. לעתים קרובות החלטה זו מתקבלת באופן אינטואיטיבי. שאל את עצמך ‘מה מרגיש לי יותר נכון עבורי?’ וסמוך על תחושת הבטן שלך.

פסיכולוגים, עובדים סוציאלים, וכל איש מקצוע אחר שעוסק בטיפול, מחוייבים בשמירת סודיות ע”פ חוק זכויות החולה (1996). ישנה סודיות מוחלטת לגבי כל הנאמר בתוך טיפול פסיכולוגי. המטפל רשאי למסור פרטים על המטופל ו/או על הטיפול רק לאחר שקבל אישור בכתב מהמטופל על ויתור סודיות רפואית. ישנם שני מצבים יוצאי דופן בהם לא נשמרת הסודיות: במקרה שבו עולה מידע לגבי סכנת חיים מוחשית אותה ניתן למנוע (למשל מטופל שמספר שעומד לרצוח את חברתו לחיים) או במקרה של התעללות בחסרי ישע (למשל אלימות או התעללות מינית בילדים). במקרים אלו על איש המקצוע לדווח לרשויות על הידוע לו, תוך שמירה מקסימלית על טובת המטופל. בכל שאר המקרים, חובת הסודיות הרפואית נשמרת.

אין סתירה בין טיפול תרופתי לטיפול שיחתי. למעשה הם משלימים זה את זה ובדרך כלל מומלץ לקבל טיפול נפשי כאשר נוטלים תרופות, שכן תרופות נגד דכאון וחרדה מועילות במצבים מסוימים בלבד ופועלות על הסימפטומים של הבעיה ולא על מקורה.

כפי שאקמול מוריד את החום אך אינו מרפא את הדלקת, כך גם תרופה נגד חרדה תיצור הקלה זמנית אך לא תתקן את הבעיה העמוקה הגורמת לאדם לסבול מפחדים וחרדות. במידה והבעיה נובעת מגורמים פסיכולוגים, באישיות או ביחסים עם המשפחה למשל, התרופה לא תשפר את המצב. לעתים רצוי להשתמש בתרופות לשם הקלה על המצוקה המיידית, אך הטיפול הפסיכולוגי נחוץ כדי לשנות את גורמי הבעיה ולמנוע את התחדשות המצוקה.

חברים זה דבר נפלא וכדאי לשמור עליהם ולדבר עמם. לדבר תמיד עוזר וסביבה תומכת היא בסיס מצויין להתמודדות בעת משבר. יחד עם זאת, יש הבדל גדול בין חבר לפסיכותרפיסט. ראשית, השיחה עם איש מקצוע שונה, היא אינה מיועדת רק לספר את הסיפור. הפסיכותרפיסט בהכשרתו לומד להקשיב ולהגיב למה שמטופלים מספרים באופן שונה מחבר. תגובותיו עוזרות להבין ולהשתנות ויש בהן יותר מאשר תמיכה והבעת אהדה בלבד. בפגישה טיפולית המטפל מקדיש את כולו להקשבה ואינו מכניס את ענייניו האישיים לשיחה. בנוסף, איש המקצוע ניטראלי יותר מאשר חבר ולעיתים נדרשת התבוננות כזו על הדברים כדי לעזור. לבסוף, המסגרת שמספקת הטיפול הנפשי חשובה מאוד לצורך ההתמודדות. לנפש יש תכונה מעניינת לפיה כאשר יש יום ושעה קבועים סביבם אנו מתארגנים לצורך עבודה על עצמנו, משהו חדש קורה, בדיוק כמו בכל מסגרת אחרת שגורמת לנו להתארגן סביב משימה.

להיות נזקק לעזרה זו הרגשה לא נעימה. כבר בגיל צעיר נוצר הרצון להיות עצמאי ולהסתדר לבד. לדוגמא, אפשר לצפות פעמים רבות בילדים קטנים שבטוחים שיכולים לעשות הכל לבד. הם רוצים למשל לשרוך את הנעליים ללא עזרת ההורים גם כשמחינה מוטורית הם עדיין לא מסוגלים.   “אל תעזרי לי אמא. אני יכול לבד” הם אומרים. גם כבוגרים, מאכזב לגלות שזה לא נכון. מאכזב ופוגע באגו שלנו שאנחנו לא כל יכולים.
כשאנחנו נזקקים לעזרה של איש מקצוע זה יכול להכעיס אותנו. זה עולה לנו כסף ועולה לנו זמן. היה יותר קל אם היינו יכולים לעזור לעצמנו.
לכולנו יש נקודות עיוורות לגבי ההתנהלות שלנו עם הסובבים אותנו. הרבה פעמים אנחנו לא מודעים למה שאנחנו מעוררים באחרים. לעיתים אנחנו לא מודעים עד מה אנחנו מפחדים להיפגע.
בתוך קשר טיפולי, יש את האפשרות להכיר את הנקודות העיוורות ואת החלקים הלא מודעים שלנו שמקלקלים לנו את החיים.
פניה לעזרה מקצועית מצריכה אותנו להודות בפני עצמנו שאנחנו לא מושלמים. שיש לנו בעיה. זה רק הופך אותנו לאנושיים כמובן, כי אין אדם בלי בעיות. אבל אנחנו לא אוהבים להודות שיש לנו בעיה. למה בעצם?
האם העובדה שיש לי בעיה הופכת אותי לפחות שווה? בעיני מי?
אנשים שיכולים להכיר בבעיות שלהם הם אנשים אמיצים. צריך אומץ להסתכל בראי של הנפש ולומר “קשה לי”, “אני בודד”, ” אני חסר בטחון”, “אני לא מצלח בזוגיות”, “אני לא אמא מספיק טובה”.
לפנות לטיפול מצריך אומץ. אני לא רק צריך להודות שיש לי בעיה, כי את זה לפעמים ידעתי שנים רבות ועדיין לא עשיתי כלום בנידון. אני צריך להביא את עצמי למצב שבו אני אהיה תלוי במישהו אחר. אין הרבה אנשים שאוהבים להרגיש תלויים. תלות זה דבר שמאיים על העצמאות שלנו ועל הערך העצמי שלנו. אם אנחנו תלויים במישהו אחר זה גורם לנו להרגיש חלשים. אף אחד לא אוהב להרגיש חלש.
התפיסה הרווחת היא שלהיות “חלש” זה ההפך מלהיות חזק. רובנו גדלנו עם הציפיה שאנחנו צריכים להיות חזקים. אסור לנו להישבר. מי שנשבר הוא חסר ערך. בדיוק כמו שהכלי הכי יפה בעולם חסר ערך אם הוא נשבר. המציאות היא שאין אנשים “רק” חזקים” או רק “חלשים”. כל בן אדם בהיותו אנושי יש לו חולשות וגם חוזקות.
יש הממשילים את הנפש לענף ירוק. ענף ירוק חזק יותר מענף יבש. ענף יבש נשבר בקלות, אבל גם הענף הירוק, אם מפעילים עליו מספיק לחץ וכוח יכול להישבר.
ככה גם הנפש שלנו. אין נפש שלא נשברת. נקודת השבירה של כל אדם שונה, ותלויה באירועים ונסיבות החיים, שאין לאף אחד שליטה עליהם.
התפיסה שהעולם מתחלק לאנשים חלשים ואנשים חזקים, או אנשים חולים ואנשים בריאים היא תפיסה לא נכונה. כל אדם, בנסיבות מסויימות נשבר.

מאז משבר הקורונה, מטפלת גם באמצעות הזום. מקבלת לטיפול בזום רק לאחר פגישה ראשונית בקליניקה אלא אם כן אתם גרים בחו”ל.

במקרה זה מקיימת שיחה טלפונית קצרה לפני כן כדי לוודא שסיבת הפניה וסוג הטיפול מתאימים לקריטריונים שבהם אני מטפלת גם בזום.

אשמח לענות לפנייתך, בטלפון, וואטסאפ או במייל